הגיעה אלי בחורה צעירה, מרשימה, סגורה, עצובה ומופנמת.
איך שהיא התחילה לדבר על מה שהיא מרגישה, ישר עיניה התמלאו בדמעות, ואמרה שהיא מרגישה חנוקה ועצובה.
בא לה לבכות כל הזמן, והיא לא מבינה למה.
לא טוב לה בחיים, לא טוב לה עם בעלה, והיא לא יודעת מה לעשות.
נימאס לה מהכל.
ממש היה אפשר לראות ולהרגיש את הכאב הגדול וחוסר האונים שהיא חשה.
בשיחה עזרתי לה להבין מה הסיבה שלא טוב לה בחייה ועם בעלה, ולמה היא מרגישה חנוקה ועצובה.
בשלב הראשון שיקפתי לה שהיא בוויתור עצמי.
היא לא אומרת מה מפריע לה, אלא שומרת את הרגשות שלה ואת כל מה שיש לה להגיד בפנים.
היא כמעט לא מבטאת את עצמה בכלל, ולא נותנת מקום לאישיות שלה בחייה ובעולם שלה.
היא בעיקר עושה מה שאומרים לה לעשות, גם אם זה לא מתאים לה, או ממש לא רוצה לעשות זאת.
היא מרצה את כולם, וזה ממש מתיש אותה.
בגלל הריצוי היא לא הייתה מחוברת לרצון האמיתי שלה וזה גרם לה לקושי להחליט בעצמה מה היא רוצה, אפילו בדברים הכי בסיסיים.
בשלב השני ביצעתי סריקה אנרגטית ותקשור עם הדרכה שלה.
הבנתי שבילדות היא חוותה נטישה מאוד גדולה בגיל הרך, כשהייתה בת שנה וחצי בערך.
הדרכתי אותה להתחבר לילדה הפנימית שבה, ולאפשר לילדה שבתוכה לדבר דרכה.
זה מה שהיא סיפרה:
"כשהייתי בת שנה וחצי בערך, ההורים שלי נאלצו לנסוע ל 3 חודשים לחו"ל בגלל עבודתם.
הם לקחו איתם את אחותי, כי הייתה בת פחות מחצי שנה, ואותי הם השאירו עם סבתא שלא נתנה לי תחושה של ביטחון.
פתאום מצאתי את עצמי לבד בלי אמא, אבא ואחותי, אצל סבתא.
לא מבינה איפה המשפחה שלי נעלמה.
כל פעם שהדלת של הבית נפתחה, הייתי בציפייה לראות בעיקר את אמא שלי נכנסת, וזה לא קרה.
הרגשתי שהמשפחה פשוט עזבה אותי.
הרגשתי שלא רוצים אותי, לא צריכים אותי, לא אוהבים אותי בגלל מי שאני.
הרגשתי שאני לא הייתי מספיק טובה, לכן עזבו אותי.
הייתי בהלם, פחד, ואפילו בפניקה הישרדותית.
נשארתי רק עם הסבתא והסבא שלא נתנו לי הרגשה של ביטחון.
לא הייתה לי ברירה, אלא לרצות אותם – להרגיש מה הם רוצים ולהתנהג בהתאם, כדי שגם הם לא יעזבו אותי.
הפכתי להיות ילדה מאוד עצובה.
הייתי ילדה טובה, מקשיבה, עשיתי כל מה שאמרו לי, רק שיאהבו אותי, שיקבלו אותי, ורק שלא יעזבו אותי.
כל כך נפגעתי וכעסתי על אמא שלי שמחקתי אותה מזיכרוני וסגרתי את ליבי בצורה לא מודעת.
מאותו רגע, כבר לא הייתי אני עצמי, אלא רק בהישרדות וריצוי.
לא העזתי להגיד מה אני רוצה, או מה אני לא אוהבת. אפילו לא העזתי לבכות או לצחוק."
תוך כדי השיחה היא נזכרה שאמא שלה סיפרה לה פעם סיפור:
"אמא שלי סיפרה לי שהיא נסעה כשהייתי קטנה לזמן ארוך.
כשהיא חזרה מחו"ל, אני לא זיהיתי אותה, ולא רציתי להתקרב אליה.
לקח זמן עד שאני הסכמתי לגשת לאמא שלי.
היא קנתה לי מלא מתנות וממש התחננה שאבוא אליה, הראתה לי תמונות, והסבירה לי שהיא אמא שלי, ושהיא אוהבת אותי.
אמא שלי פחדה שאני לא אזכור אותה אף פעם.
באיזשהו שלב נגשתי אליה והסכמתי שתחבק אותי.
אף פעם לא חשבתי שזאת טראומה כל כך כואבת, והתייחסתי לזה כאל סיפור".
מעניין כשהם חזרו מחו"ל, הילדה זכרה את אבא שלה ואת אחותה, ורק את אמא היא לא זכרה.
בשלב השלישי דיברנו איך הסיפור משפיע על חייה:
היא הבינה עכשיו למה היא נחנקת ועצובה, ולמה לא טוב לה בחיים.
היא הבינה למה היא כל כך מרצה, ולא מעזה להיות מי שהיא באמת, להגיד מה היא חושבת, מה שהיא מרגישה,
להגיד לא, שהיא לא רוצה לעשות משהו, להיות חופשיה ואוטנטית, ולהרגיש שאוהבים אותה ומקבלים אותה,
ושאף אחד לא יעזוב אותה בגלל שהיא לא מספיק טובה.
קבענו סידרה של טיפולים שבהם עבדנו:
- על הילדה הפנימית שבה שהרגישה נטושה ולא אהובה.
- על הנטישה עצמה בכל הרבדים.
- על מערכת יחסים שלה עם אמא ואבא.
- על תפיסת החיים עצמם – היא לא סמכה על החיים ועל אחרים כתוצאה ממה שחוותה.
- על הביטחון העצמי שלה, ועל הנוכחות והביטוי שלה בחייה. ביקשתי ממנה שתשתף את בעלה בתהליך שהיא עוברת, כדי שהוא יבין אותה ויתמוך בה.
- עברנו על כל התחומים בחייה, ועבדנו על שינוי הדפוסים, והעצמת האישיות האמיתית שלה.
נפגשנו פעם בשבוע.
בסיום כל מפגש, היא קיבלה שיעורי בית עד למפגש הבא.
זה היה מרגש לראות את השינוי שחל בה, ואת ההבנות ותובנות שהיא הגיעה אליהם בעקבות הריפוי והתהליכים שעברה.
היא הבינה שהיא לא אהבה את החיים שלה, כי היא הייתה בריצוי ולא חייה את החיים שהיא רוצה באמת.
היא הבינה למה היא הרגישה שהיא לא אהבה את בעלה.
היא הבינה שזאת היא שלא אפשרה לעצמה להתמסר לאהבה, כי הייתה בתוכה ילדה קטנה עם חוויות קשות מהילדות, כואבת וכועסת, שפחדה שיינטשו אותה.
היא הבינה למה לא הצליחה גם להתפרנס בעצמה – בגלל חוסר אמון ובטחון בעצמה, וגם בגלל שהיא הרגישה שהיא לא מספיק טובה כמו שהיא, ולא ראויה לשפע.
היא הבינה מי היא באמת, מה היא אוהבת, ואיך היא יכולה להתנהג, בלי לרצות.
ממש היה אפשר לראות איך הצבע חזר ללחיים והברק לעיניים, ומבחורה מרשימה, מופנמת ועצובה, שנחנקת מייאוש ולא יודעת מה לעשות,
הפכה לאישה מרשימה, יפיפייה, מלאת חיים, כריזמה, נוכחת , עם ביטחון, מבטאת את עצמה ויודעת מה היא רוצה.
